פרות חולבות

דף מידע

פרת ההולשטיין, שמקורה בהולנד, היא הגזע הפופולארי ביותר בו נעשה שימוש בתעשיית החלב. גובהה של פרה בוגרת הוא 1.5 מטרים בגובה הכתף ומשקלה כ-700 ק"ג . פרות אלה הן חיות מעלות גרה שלוות המשגשגות כאשר הן רועות, ותוחלת החיים שלהן היא 25 עד 30 שנים. גזע ההולשטיין הטהור, העובר תכניות הרבעה בררניות מזה 100 שנים, פותח והפך לפרה חולבת בצבעי שחור ולבן, המייצרת כמות רבה של חלב והמצויה במספרים גדולים כל מקום. גזע זה משמש גם כגזע הבהמות הבסיסי להכלאה בינלאומית, והוא מביא לתפוקה גבוהה בהסתגלו לאקלים המקומי. חמשת מרכזי הייצור הגדולים בעולם הם: האיחוד האירופאי, ארה"ב, הודו, חבר העמים, וברזיל. עודף החלב בארה"ב גבוה כל כך שמחירו מסובסד על מנת שרפתנים לא יאבדו את עסקיהם. מדינה זו היא "נהר של חלב".

כיצד פרות חולבות חיות

ההרבעה מתבצעת כאשר הפרה מגיעה לגיל 15 חודשים, והיא תמליט את העגל הראשון שלה בגיל שנתיים. לאחר מכן היא תמשיך בהפרשת חלב והריון החופפים זה לזה. פרות חייבות להיות בהריון על מנת שתמשכנה לייצר חלב. רוב הפרות עוברות הרבעה מלאכותית, למרות שהשתלת עוברים מכאיבה הופכת אף היא לשיטה נפוצה. תקופת ההריון נמשכת תשעה חודשים. עגל זכר נלקח מהפרה מיד עם לידתו, ועדיף שיילקח עוד לפני שינק את מנת החלב הראשונה שלו (חלב לידה - קולוסטרום). טראומה זו היא פרידה מבלבלת וקשה ביותר עבור הפרה האם, כמו גם עבור התינוק שלה. בסך הכל היא תמליט שניים עד ארבעה עגלים לפני שתיחלש ותרזה מאד, ובשלב זה היא תישלח לבית המטבחיים. מעט מאוד פרות חולבות חיות עד גיל חמש. עגלות נקבות מחדשות את מלאי החליבה; זכרים מומתים (בפטיש, בו במקום) או נשלחים תוך 24 שעות לעסקים הסוחרים בבשר עגל.

רוב 225 מיליון הפרות מייצרות החלב הקיימות היום בעולם חיות בסככות תחומות, קשורות ברצועה בתאים בהם יש רק מקום לעמוד, בעודן מקבלות מזון ונחלבות על ידי מערכות אוטומטיות. בזמנים אחרים ניתנת להן האפשרות לנוע רק במסלולים תחומים. התעשייה התאחדה לעדרים גדולים יותר בבעלות יצרנים מעטים, והדגש הוא על הגברת ייצור החלב . כאשר מדובר בקנה מידה תעשייתי, גודל העדר עשוי להגיע ל-5,000 פרות במתקן יחיד.

הפרות נחלבות פעמיים עד שלוש ביום, 365 ימים בשנה. לאחר שהן נקשרות, פטמותיהן נטבלות בתמיסת יוד, מיובשות, ומחוברות למכונת ואקום. חיישן מנטר את זרימת החלב. תהליך החליבה עצמו יימשך כ-6 עד 8 דקות. לאחר מכן הפטמות נטבלות שנית, והפרה משוחררת מהרצועה או מוחזרת למכלאה. במערכת זו, בה לא ניתנת לפרה אפשרות לרעות, קוצרים העובדים פי 10 מתפוקת החלב הטבעית מכל פרה. במאמר שפורסם ב"הארץ" מדווחת תמרה טראובמן שכל אחת מ-120,000 פרות החלב בישראל מייצרת יותר מ-10,000 ליטר (2,650 גלון) חלב לשנה. התפוקה הישראלית, שמושגת באמצעות הנדסה גנטית, עולה ב-25 אחוז על הממוצע בארצות הברית והיא גדולה פי שניים כמעט מהממוצע באיחוד האירופאי.

ייצור גבוה שכזה מרוקן במהרה את הפרה ממינרלים וחומרים מזינים, וגורם לחוסר איזון מטבולי ופגיעות לזיהומים בקטריאליים ו-ויראליים, כולל קדחת החלב (אובדן סידן), הפרעה מטבולית (כתוצאה מחוסר מגנזיום), ברוסלוזיס, וסלמונלה. פגע הראוי ביותר לציון הינו מטיטיס כרוני, זיהום כואב בעטינים המופיע אצל מחצית מכל הפרות והדורש טיפול אנטיביוטי ארוך טווח רק כדי לשלוט ביחס בין מוגלה וחלב. בתנאי שיכון אלה, הפרות סובלות ממגוון בעיות ברגליים. הן נאלצות לעמוד במשך חודשים כאשר רגליהן האחוריות פשוקות, בשל העטינים המוגדלים, ודבר זה גורם להן לצליעה. 30 אחוז מהפרות בישראל סובלות מנכות וצליעה. תנאי הרטיבות הקבועה והרצפות המכוסות דשן תורמים להיווצרות פטרייה, דלקת ברקמת החיבור אליה מחוברת הפרסה, ורקב בכף הרגל. מכיוון שכוח האדם, ובמיוחד בשירות הוטרינרי, מופחת למינימום, הפיקוח והטיפול אינם נאותים ולפיכך ניתנות לפרות כמויות גבוהות של אנטיביוטיקה למניעת מחלות.

לפרות מערכת עיכול שמעבדת דשא ועשב בעודן רועות, אך הסביבה המבוקרת של עסקי החלב הופכת חירות מעין זו לבלתי אפשרית. על מנת להגביר את יעילות ולהקטין את העלויות, הפרות מקבלות תערובות בצורת טבליות, המצורפות למזון משביע זול העשוי מבעלי חיים, כולל קמח עצמות ודשן מעובד. במילים אחרות, פרות הפכו לאוכלות בשר הניזונות ממזון אשר עלול להעביר מחוללי מחלות מבקר אחר. זהו נתיב אחד החשוד בהעברת לפחות מחלה חמורה אחת (מחלת הפרה המשוגעת), החודרת לאספקת המזון לבני אדם. מזונות מרוכזים אלה, הנקראים מנות מעורבות כוללות, מנסים להוות תחליף לויטמינים ומינרלים חיוניים החסרים לפרה כאשר אינה רשאית לרעות, והם מצורפים לטיפולים באנטיביוטיקה והורמונים.

השימוש השנוי במחלוקת בהורמוני גדילה (כמו Posilac של Monsanto) מתבצע בחוות הגדולות ביותר, והוא אסור רק בקנדה ובאיחוד האירופאי. המטרה היא להגביר את תפוקת החלב למרות שהורמון זה מחליש את הפרות עד כדי כך, שאחרי שנה במהלכה הן מקבלות את ההורמון, נותר רק לשחוט אותן. יחד עם חברת Monsanto, מובילה חברת "ביוטכנולוגיה כללית" בישראל מחקר ב-rbGH (הורמון גדילה מוכלא מהונדס גנטית לבקר), והיא מקדמת באגרסיביות את השיטות שלה אל מול החששות לבריאות הצרכנים ואתגרים חוקיים. בין השאלות החמורות ביותר העוסקות בבריאות והמועלות בהקשר זה, מועלית שאלת ההשפעה הבריאותית והבטיחותית על צרכנים, למשל - העלייה במקרי סרטן השד, סרטן המעי, וסרטן הערמונית.

כיצד פרות חולבות מתות

פרות חולבות שאינן יצרניות נלקחות מהעדר ללא הרף, אך תמיד לפני הגיען לגיל 5. דרבן אלקטרוני משמש להפרדת הפרות מהעדר וזו מזו ולהובלתן להעמסה ולהעברה למקום בו יומתו. בישראל נעשה שימוש באלות והלם חשמלי של 20,000 וולט. מדובר בחוויה מבעיתה, ובשל צפיפות היתר והרמיסה במשאיות וזמן הנסיעה הארוך, הן סובלות בתכיפות רבה מפציעות חמורות כגון גב ורגליים שבורים. מכיוון שהפרות החולבות המועברות לשחיטה חלשות כל כך ומרוקנות מכל חומר מזין ומחזק, רבות מהן סובלות ממחלות ולא תשרודנה את הנסיעה עצמה. לאחר הגיען לבית המטבחיים, הפרות, אשר עדיין מסוגלות לעמוד נדחפות מהמשאיות. הפרות שאינן עומדות (אלה החולות מכדי לקום או לזוז) נקשרות בשרשראות ומוטלות הצידה, ובדרך כלל הן ומושארות למות ללא כל עזרה של המתת חסד.

הפרות מוחזקות במכלאות צפופות עד שהן מובלות בשורה במורד משופע עד לרמפות שאורכן עד 60 מטרים . מערכת זרימה רציפה מסוג זה מסוגלת לטפל ב-400 פרות בשעה. השחיטה עצמה היא תהליך דו שלבי: גרימת הלם והקזת דם. הפרה נכנסת לתא הלם, ובו היא מוכנסת למתקן המרסן את ראשה; לאחר מכן מהממים אותה, בדרך כלל עם אקדח הלם המכוון לראש. במקרים רבים בהם אקדח ההלם אינו יעיל, בשל המעבר המהיר בטור המוות והצבה לא נכונה. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות נדרשת מכת הלם שנייה או שלישית, ודמן של פרות מוקז כאשר הן עדיין במצב של מודעות מלאה (כמו בשחיטה על פי חוקי האסלאם ושחיטה כשרה). לכאורה חסרת הכרה אך לעיתים תכופות עדיין בהכרה מלאה, הפרה נקשרת ברגלה בשרשרת ומורמת על חגורה נעה, עליה דמה מוקז עד מותה על ידי חיתוך עורק הראש. מדובר בחוויה מבעיתה הגורמת לכאבים מחרידים. פרות קטנות יותר ועגלים מוכנסים להלם באמצעות מכשיר חשמלי. כאן במקרים רבים העגלים מתעוררים בעודם מדממים למוות.

לפעמים אפילו במהלך השחיטה פרות ממליטות קודם זמנן, והעגלים היילודים נגררים הצידה ונשחטים בנפרד. עורם של עוברי בקר רב ערך, מכיוון שהוא משמש לייצור הגווילים המובחרים ביותר, או לזמש העדין ביותר. חלקי גופם של עוברי בקר נמסרים להפקת מסו (תסס מעכל חלב) להכנת גבינה וג'לטין, ודמו של העגל היילוד משמש בייצור תרופות.

תכניות רבות של "שחיטה הומאנית" לכאורה נבחנו על מנת להקטין את מידת האימה, ההיסטריה, והפאניקה; אך "מלשינים" תעדו והסגירו את העובדה, שהפרות ממשיכות להיאבק ולהתנגד, וחשות כאב וסבל רב. חוקים לרווחת בעלי חיים מופרים ולא ניתן לפקח עליהם. למשל, חוק השחיטה ההומאנית של ארה"ב (שאושר בשנת 1958, והמבוסס על חקיקות עבר המגיעות עד ל-1901), מאשר תקנונים ספציפיים ביותר לניהול ושחיטה של פרות חולבות. בדומה לכך, חקיקה רצינית לרווחת בעלי חיים קיימת מזה עשרות שנים במדינות מתועשות, כולל בישראל. אך בשל מיזוגים בתעשייה, הגברת מהירות קווי הייצור, מדיניות פיקוח שפותחה בשיתוף עם תעשיית הבשר, ומגמה ההולכת וגוברת להפסיק את הפיקוח ואת הטלת התקנות על העסקים ברחבי העולם כולו, למפקחים אין כל סמכות לאכוף תקנות הומאניות. חוקרים סמויים ראיינו עובדים וצילמו בוידיאו תהליכים המוכיחים התעלמות יום יומית ממצוקת בעלי חיים – מוכיחים שהטיפול בבעלי חיים ושחיטתם הוא פשוט עינוי. במקום הטיפול המכובד וההומאני שהצרכנים מאמינים בקיומו, הפרות נרדפות עם דרבנים חשמליים, או שהן נקשרות בשרשראות ונמשכות דרך המדרונות כאשר הן בועטות וצורחות. ההלם שניתן להן, ניתן בצורה בלתי מקצועית, בקצב של פרה אחת כל 10 שניות, גרונן נחתן והן מובלות במהירות במורד טור הטבח, כשהן עדיין מנסות לשאוף אויר וגועות, עיניהן בולטות מחוריהן והן גוועות לאיטן. ולעיתים עורן מופשט מראשן בעודן בהכרה מלאה.

לפעמים אתה יכול לראות שהן בחיים, מכיוון שכשאתה מסתכל להן בעיניים,
אתה רואה את דמעותיה של הפרה.
— גייל אייזניץ, בית המטבחיים