השחתת בקר

המציאות העירומה

   סימון בברזל מלובן

   סירוס

   הסרת קרניים

   קיצוץ הזנב

פועלים משחיתים בצורה מכאיבה ונוראה את גופם של כל בני הבקר הזכרים, ולפעמים גם של הנקבות. לא נעשה שימוש בחומרי הרדמה ולא ניתן לבעלי החיים טיפול וטרינרי אחרי מעשה. בני בקר לבשר מסומנים כולם בברזל לוהט כדי שיישאו את סימון הזיהוי של החוואי, ובכל פעם שהם עוברים מיד ליד הם מסומנים שוב בברזל מלובן. במערכות הכליאה האינטנסיביות שמאפיינות חוות תעשייתיות מודרניות נאספים בני הבקר לעדרים עצומים; הסירוס מגביר את הפסיביות שלהם ומקל על עובדי החווה להשתלט עליהם. זכרים שסורסו מגיעים גם מהר יותר למשקל מתאים למכירה. בדרך כלל בני הבקר בעדרי הבשר הם בעלי קרניים, והקרניים מגבירות את הסכנה בטיפול בהם. הקרניים שלהם מוסרות כדי למנוע צלקות שעלולות להוריד את ערך העור שלהם וכדי להבטיח את בטיחות העובדים. בתעשיית החלב בהם רוב הפרות מוחזקות בתוך רפתות סגורות נחתכים הזנבות. תעשיית החלב טוענת שדבר זה משפר את ניקיונה של הפרה, את ההיגיינה של החלב, מקל על החליבה ומגן על העובדים מפני לפטוספירוסיס (מחלה). הוכחות מדעיות מראות ששיטה זו אינה מוצדקת, ושחיסון קבוע של העובדים יעיל יותר כהגנה מפני זיהום ומניעתו.

סימון בברזל מלובן

השיטה המקובלת לזיהוי בעלות היא שימוש בסימון בברזל מלובן. העגל נכבל ומוטח בכוח לקרקע, או שהוא נגרר אל תוך תיבת אחיזה, כך שהפועל יוכל לצרוב לוגו אל תוך ירכו או צדו. ברזל הסימון מחומם עד שהוא אדום ולוהט ואחר כך הוא מוצמד אל גוף העגל דרך הפרווה וגורם כוויה מדרגה שלישית, מכאיבה ביותר, עם צלקת שנשארת לעולמים. במדינות מסוימות, כגון ישראל ואוסטרליה נעשה שימוש בסימון קפוא. כלי הנחושת מוכנס אל תוך חנקן נוזלי או קרח יבש עד שהוא מגיע לטמפרטורה מקפיאה. אחר כך הוא מוצמד אל שטח קטן בצדו של העגל, שגולח משער, בתנועת לחץ ונדנוד, והוא צורב חבורה מכאיבה מאד בצורת הלוגו הרצויה. יש חוואים שחותכים פיסה מהאוזן (סימון) , גם כן לצורך זיהוי, והשיטה הברוטלית יותר היא קיצוץ פיסת בשר מתחת לצווארה של הפרה. הסימון בברזל מלובן או על ידי קיצוץ עור או בשר מבוצעים ללא משככי כאבים, ובני הבקר והעובדים נפגעים לעתים קרובות בתאונות.

זיהוי הבעלות הוא תרוץ אחד בלבד לסימון בני בקר בברזל מלובן. במדינות מסוימות דורשות הסוכנויות המתקנות צלקת קבועה כדרך למעקב אחרי מחלות כגון ברוסלוסיס (סוג של קדחת) ושחפת. ולכן תקנות הממשלה מנציחות שיטה שנועדה לזיהוי ומעקב, שיטה שעבר זמנה ובטל קורבנה. השתלת שבבים היא חלופה מדויקת ונטולת כאבים.

סירוס

עגלים שנועדו לבשר מסורסים תוך עשרה ימים מיום לידתם. הם מוטלים על הקרקע כשרגליהם כלפי מעלה או מוחזקים על צדם, או שהם מוכנסים בין שני שערים קרובים מאד זה לזה. הם מפוחדים עד מוות והיסטריים לכל אורך התהליך. פועל (ולאו דווקא וטרינר) מסיר או מוחץ פיסות מהאשכים שלהם. קיימות שתי אפשרויות לסירוס ניתוחי של עגלים אלה: סכין ומתקן סירוס. הפועל שמשתמש בסכין חייב להילחם בעגל הנאבק ולהתקדם במהירות – בדרך כלל בגסות וללא זהירות. הוא חותך את השליש התחתון של כיס האשכים, מכניס ידו פנימה ומושך החוצה את האשכים כדי להרוס את הצינוריות. יש צורך בפתח גדול למדי כדי לאפשר ניקוז במהלך ההחלמה. מתקן הסירוס הוא כלי עם משטח קיצוץ וריסוק שמסוגל לחתוך את האשכים ולמחוץ את עורקי הדם וצינוריות הזרע בו בזמן. מאחר שזהו הליך ניתוחי שלם יש להרתיח את כל הכלים ויש לחטא היטב את שק האשכים. חובה להשתמש באנטיביוטיקה וחומרים מרתיעי זבובים, כדי למנוע זיהום מקומי וכללי, טטנוס, סיבוכים בשל התנפחות ושריצת רימה. כדי למנוע כל זאת יכול הפועל, אם רק יקדיש מעט תשומת לב, להתיז מעט חומר חיטוי או אנטיביוטיקה על הבשר המדמם. חלופה ללא דימום שמבוצעת במהלך החודשיים הראשונים לחיי העגלים משתמשת במכשיר ידני שמכונה "בורדיזו". המכשיר מעוצב כמזמרה והוא נועד לחתוך את צינוריות הזרע וכלי הדם מעל לאשכים. זיהום, שריצת רימה ונמק הם סיכונים פוטנציאליים. בשיטה אחרת כורכים טבעות גומי הדוקות מעל לשק האשכים באמצעות מכשיר מיוחד שמכונה "אלסטרטור". בשיטה זו מטפלים בעגלים בני עשרה ימים. גם זו שיטה שאינה גורמת לדימום אבל היא מכאיבה בצורה איומה והיא עלולה לגרום לטטנוס.

הסרת קרניים

ככל שהסרת הקרניים מתבצעת בגיל מאוחר יותר כך היא נעשית מסובכת יותר. ולכן אצל רוב העגלים מוסרים הקרניים או ניצני הקרניים בגיל צעיר מאד, כאשר הם עוברים סימון בברזל מלובן ומסורסים. תינוקות אלה זה עתה נצרבו בצדם ונחתכו בין רגליהם; הם סובלים מכאב נורא ונאבקים להשתחרר. פועל אחד מחזיק בחוזקה בראשו של העגל ואחר מנסה לחפור או לצרוב את קרניו הצעירות. אין פלא שבמצב זה מתרחשות תאונות. הפועל שמכה בחוזקה בקרן צעירה עלול בקלות לפצח את גולגולתו של העגל. הקרן היא התארכות חלולה של הגולגולת ושבירתה חושפת את הסינוסים ואת קרום המוח.

בעולם התפתחו עשרות שיטות להסרת קרניים והן משקפות הבדלים תרבותיים ואזוריים, ומגוון רב של כלים ומכשירים פותחו כדי לעזור בכך: חומצה קאוסטית, סכינים, מגרענים, כף להסרת ניצני קרניים, שפופרת להסרת קרניים, מתקן ברנס (מסיר קרניים שעובד על ידי חיתוך והסרה מהירה של הקרן ), מתקני הודג'ס או קיסטון, מסיר קרניים חשמלי, אזמל, ברזל מלובן מחומם בעזרת חשמל או על גז, חוט להט ומסור מתכת. את הסודה הקאוסטית מניחים על אזור הקרניים של העגל. החומר עלול להישפך על פניו, לצלק אותם ולעוור אותו לתמיד, בעיקר אם יורד גשם. את מכשירי הברזל מחממים ( בחשמל או על גז), לוחצים אותם אל ראשו של העגל ומסובבים אותם סביב ניצן הקרן זמן מה, תוך גרימת טראומה קשה לאזור. מכשירים אחרים שהם למעשה מכשירי ניתוח משמשים לקיצוץ או גדיעת הקרן הגדלה, תוך השארת פצע גדול ופתוח הנתון לזיהום וסיבוכים תוך כדי החלמה. כשבני הבקר מבוגרים בדרך כלל נחתכות קרניים עם כבל מיוחד להסרת קרניים או מסור מתכת. בנסיבות נדירות טורח הבעלים לקרוא לוטרינר (כמעט אף פעם בחוות תעשייתית), ואז נעשה שימוש בלידוקיין כדי לחסום את העצבים לפני הניתוח עצמו.

הציבור יודע שהסרת קרניים היא שיטה אכזרית ופוגעת. באוסטרליה, לדוגמה הסרת קרניים אצל בני בקר שגילם עולה על שנה אחת ללא שימוש בהרדמה אינה חוקית . שיטה זו נחשבת עברת אכזריות ומהווה הפרה של חוק צער בעלי חיים. מאחר שלבקר לחלב יש גן דומיננטי ללא קרניים, הכלאת בקר לבשר עם בקר לחלב (לדוגמה – פרת הולשטיין עם פר הרפורד) היא פתרון גנטי פשוט שיוצר עדר ללא קרניים מטבעו.

קיצוץ הזנב

היום נאסר על קיצוץ זנב בדנמרק, גרמניה, הולנד, נורווגיה, סקוטלנד, שוודיה, שוויצריה, בריטניה וכמה מדינות באוסטרליה. אבל השיטה שצמחה בניו זילנד מתוך נוחיות ליצרני החלב עברה גם לקנדה ולארצות הברית והיא פושטת ככל שיותר ויותר פרות נכלאות במבנים סגורים לכל ימי חייהן. פועלים בתעשייה מנסים להצדיק התעללות זו בטענם שכשהם חותכים את זנבה שלה פרה הם מבטיחים את ניקיון העטינים ומונעים הידבקות העובדים בלפטוספירוזיס. במציאות, רוב עדרי החלב חיים על רצפת בטון, על רצפות עשויות לוחות עץ או על עפר מלאות בזבל, דשן ושתן. שמירה על סביבה נקיה וחופשית מזבובים דורשת זמן ולכן היא יקרה.

קיצוץ זנבה של פרה הוא תהליך של "עשה זאת בעצמך", ללא כל תשומת לב לכאב שסובלת החיה, לבריאותה או לסבל שלה – וללא כל שימוש בהרדמה. כשהעגלים צעירים מאד מונח חוסם עורקים למעלה על הזנב והיתרה נחתכת בסכין, מספריים או אפילו במזמרה. יש חוואים שמעדיפים להשתמש באמסקולטור שמשמש גם בסירוס, ויש שמשתמשים בטבעת גומי (אלסטרטור), שגם היא נלקחת מערכת הסירוס. בנוסף לכאב הנורא בעת קיצוץ הזנב הפרה עלולה לסבול גם מכאבים כרוניים בשל גידול שנוצר בקצה הגדם. זיהומי פצע חמורים נפוצים מאד, ולעתים הם פושטים אל עמוד השדרה של הפרה.